הימים הינם תחילת שנות האלפיים. אנחנו חיילים משוחררים שמנסים למצוא את עצמנו בעולם הגדול ובינתיים דואגים להיפגש מדי ערב, בעיקר כדי לצחוק האחד על השני. לא פעם זה הוביל לסיטואציה מטופשת — פעם זו התערבות שהסובארו לאונה של אורן לא תצליח לחצות את רף 160 הקמ"ש, ופעם זה מעשה קונדס שרק אללה יודע מאיפה ולמה חשבנו עליו. אנחנו נשאר עם אורן הפעם ונציין רק שתמימותו גדולה אפילו מעובי עדשות משקפיו. והן היו עבות.
באחד הערבים, בעוד אנחנו יושבים במרפסת בית הוריו של אותו אורן, החלטנו להחביא לו את האוטו. אבל יש בעיה, אורן לא עוזב את מפתחות מכוניתו ואף אחד מאתנו לא מיומן במלאכת הכיוס. מה עושים? לוקחים את אפי, הבחור הכי גדול ושרירי שהיה לנו, ופונים לשלומי, אחיו הקטן של אורן, ומאיימים עליו שאם הוא לא מגלה לנו היכן אורן מחביא את המפתח הנוסף יקרה לו משהו איום ונורא. כאלו היינו, נשמות טובות.
שלומי מוכר את אחיו בקלות ופותח את מגירת הקסמים בה נמצא המפתח הנכסף. אנחנו מניעים את הסובארו ופשוט מחנים אותה בצד השני של הבית. מהיכרות עם אורן, הוא יחפש בכל מקום, רק לא מתחת לאף שלו. כשהלילה הגיע וכולנו התכוונו לצאת לביתנו, אורן ליווה אותנו החוצה, וממש לפני שנפרדנו גילה כי הסובארו המסורה שלו נטשה אותו ועזבה את הבית. מיד נרתמנו כולנו למצוא את האוטו, מבצעים שיחת דמה למשטרת ישראל, לאחר שחילקנו עצמנו לצוותי חיפוש.
אורן היה איתי ועם אפי בסיאט איביזה שלי ואנחנו "חיפשנו" אחר המכונית תוך שנסענו במהירות אטית להחריד כשאורן מתאפק שלא לצעוק עלי להגביר את הקצב. שהרי מצד אחד אני עוזר לו ומצד שני הגנב יכול לדחוף את הסובארו שלו במהירות גבוהה יותר. מפה לשם, לבסוף נמצאה האבידה וכולנו צחקנו, אולי חוץ משלומי הקטן שהיה צריך לתת את הדין לאחיו הגדול.
כחודש לאחר מכן, באחד מימי השישי, הסובארו של אורן הייתה תקולה והוא היה צריך רכב לסידורים. כמו שהבנתם כולנו היינו חברים טובים והוא קיבל את מפתחות מכוניתי עוד לפני שביקש. אורן בינתיים סיים את סידוריו וקפץ לאפי הביתה. אני, רועי ואורן אחר לגמרי סיימנו את הסידורים שלנו ויצא שחלפנו קרוב לרחוב בו אפי התגורר. ואז רועי שאל אם יש לי מפתח נוסף לאיביזה שלי, שהרי זה יהיה מצחיק לגנוב אותה לאורן, שעוד לא ממש התאושש מהגניבה הקודמת. אמרתי לו שאין לי, ואז האורן שאיתנו אמר שהמפתח הנוסף בכלל נמצא אצלו. בחיי שלא זכרתי. אז נסענו אליו לקחת את המפתחות. מפה לשם, הגענו לרחוב של אפי, פתחנו את הרכב ובדחיפות הוצאנו אותו מהחניה.
למה לא הנענו אתם שואלים? כי כמו כל חייל משוחרר גם עבדכם הנאמן דאג להתקין דוד אחורי רועש במיוחד ולו הנענו, אורן, אפי וחצי מהעיר חדרה היו יודעים זאת. למזלנו יש ירידה ברחוב פיק"א ורק בסיומה, ממש איך שהכביש מתעקל, הנעתי והאצתי בעדינות. החניתי מול הבית של רועי והתקשרנו לאפי שיגיד לאורן שאנחנו צריכים את הרכב. חולפות דקות ספורות ואפי מתקשר בהיסטריה וצועק שגנבו את האוטו. בינתיים טלפונים מאורן והוא מתנצל ואומר שהוא מרגיש רע מהמצב ומה לא.
אנחנו מגיעים לאפי רק בשביל לגלות שהמשטרה מחפשת את הרכב ויצאה משלחת מביתו בחיפוש אחר הרכב. אבא שלו, שהוא מבחינתי כמעט כמו האבא שלי, התקשר לכל הדודים, כולל כאלו שמתגוררים בנתניה, ויצא בריצה לחפש אחר האוטו. זה הרגע בו הבנתי שהגזמנו והעניין מזמן יצא מכלל שליטה. סיפרתי לאפי שזו רק מתיחה והוא לא ידע אם לצחוק או לבכות תוך שהוא מחזל"ש את משפחתו המורחבת.
כחודש לאחר מכן, אורן מכר את הסובארו וקנה לנצ'יה תמה. רק בשביל שבאמת יגנבו לו אותה.
[email protected] 
